פסק-דין בתיק ת"צ 33065-01-12

1.       לפני בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד חברת James Richardson Proprietary LTD (להלן: " ג'יימס ריצ'רדסון"), המפעילה חנויות למכירת טובין פטורים ממכס בנמל התעופה בן גוריון (להלן: " חנויות הדיוטי פרי בנתב"ג"). הטענה המועלית בתובענה היא שג'ימס ריצ'רדסון הטעתה באופן קבוע ומכוון את לקוחותיה, בכך שלא יידעה אותם בדבר קיומם של הסדרים חוקיים בשדות תעופה רבים בעולם המגבילים את אפשרות הנוסע להעלות לטיסה נוזלים מעל לנפח מינימאלי מסוים. כתוצאה ממגבלות אלה, נוסעים שרכשו טובין בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג, אשר טיסתם לא הייתה טיסה ישירה, אולצו על ידי רשויות הביטחון הזרות להשליך את הטובין שרכשו טרם עלייתם לטיסת ההמשך. לטענת המבקש, משלא חשפה בפניהם את המידע הרלוונטי, המשיבה היא שאחראית לנזק שנגרם לנוסעים. 

א. רקע עובדתי

2.       ג'יימס ריצ'רדסון, המשיבה, היא חברה פרטית אשר מקום מושבה בעיר מלבורן באוסטרליה, והיא רשומה כחברת חוץ בישראל. בעקבות זכייתה במכרזים שונים, מחזיקה המשיבה כיום, בין היתר, בהרשאות שונות מרשות שדות התעופה להפעלת חנויות למכירת טובין פטורים ממכס בנמל התעופה בן גוריון. בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג נמכרים מוצרים שונים, ובהם משקאות אלכוהוליים, סיגריות ומוצרי טבק, בשמים וקוסמטיקה, דברי מתיקה ואף מוצרי ספורט, הלבשה והנעלה.

3.       הרוכשים מוצרים בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג יכולים לבחור להעלות את הטובין שנרכשו עימם לטיסה, או לחלופין להשאירם בארץ ולאסוף אותם עם שובם לישראל. המחלוקת נושא תובענה זו מתעוררת בנסיבות בהן בוחר הנוסע לקחת את המוצרים עמו. במקרה זה יורשה הנוסע להעלות את הטובין הללו על הטיסה היוצאת מישראל, וזאת לאור קיומם של הסדרי ביטחון מתאימים בנמל התעופה בן גוריון. ואולם, ככל שהטיסה מישראל היא ליעד ביניים, בו נדרש הנוסע לעבור לטיסת המשך ("טיסת קונקשן") על מנת להגיע ליעד הסופי, עלול להיווצר מצב בו לא יוכל להעלות את הטובין שרכש בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג על טיסת ההמשך. מצב דברים זה יתרחש כאשר רשויות הביטחון בנמל התעופה ממנו ממריאה טיסת ההמשך (להלן: " נמל הביניים") אינם מכירים באמצעי האבטחה שננקטו בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג, והנוסע אינו אוסף את כבודתו בנמל הביניים, אלא ביעד הסופי בלבד. כך, למשל, לפי הסדרי הביטחון הקיימים כיום, אם נוסע שיעדו הסופי הוא לונדון, מחליף מטוס בנחיתת ביניים בציריך, מבלי לקבל את מזוודותיו, הרי שהוא לא יתקל בקושי להעלות את המוצרים שירכוש בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג על הטיסה לציריך, אך טובין מסיימים המכילים נוזלים עלולים להיות מוחרמים במהלך הבדיקות הביטחוניות שיערכו לו בנמל התעופה בציריך, ממנו ימריא לטיסת ההמשך ללונדון.

4.       ודוק, ישנם מצבים בהם נוסעים הנדרשים לחניית ביניים יכולים להעלות על טיסת ההמשך את כל המוצרים שרכשו בדיוטי פרי בנתב"ג. הדוגמא הבולטת ביותר לכך הם אותם מצבים בהם הלקוח מקבל, מסיבה זו או אחרת, את כבודתו בנמל הביניים, ויכול לפיכך להכניס את  המוצרים שרכש בדיוטי פרי בנתב"ג לתוך מזוודתו קודם שישלחה בשנית ליעד הסופי. בנוסף, תתכן אפשרות שבנמל הביניים יכבדו את אמצעי האבטחה שנקטו חנויות הדיוטי פרי בנתב"ג, וזאת מכוח הסכמים מיוחדים בעניין זה (לפי הנמסר לי, קיים הסדר מיוחד מסוג זה בין רשויות ביטחון התעופה בישראל ובארה"ב המתייחס לנוסעים בטיסות של חברת אל על כשיעד הביניים מצוי בארצות הברית).

5.       המבקש סבור כי חלה על המשיבה חובה ליידע לקוחות אשר רוכשים בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג בקבוקים המכילים נוזלים מעל לנפח מסוים (לרוב 100 מ"ל), בדבר הסכנה שלא ניתן יהיה להעלות את הטובין שרכשו על טיסת המשך (להלן: " המידע בנוגע לטיסות המשך"). הימנעותה של המשיבה מלגלות מידע זה באופן חד וברור (המשתקפת אף בהנחיותיה לקופאים העובדים בשירותה שלא לגלות מידע זה מיוזמתם, ולא להשיב על שאלות בנושא) היא שאחראית לפיכך לנזק שנגרם ללקוחות אשר רכישותיהם הוחרמו בידי רשויות הביטחון בנמלי הביניים.

6.       המשיבה טוענת מנגד, כי אין לה כל חובה ליידע את לקוחותיה בדבר מגבלות בטחון החלות בנמלי תעופה זרים, בכלל, ומגבלות הנוגעות להעלאת נוזלים על טיסות המשך, בפרט. זאת ועוד, המשיבה מדגישה כי, מעל ומעבר לחובותיה על פי דין, טרחה והציבה בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג שלטי פרסום בולטים המציינים את קיומן של מגבלות על נשיאת נוזלים בכבודת היד בטיסה, כך שבוודאי אין בסיס לטענות בדבר הפרת חובת גילוי העולה לכדי הטעיה הנטענות נגדה.

7.       על רקע זה נפנה לסקור ביתר הרחבה את עיקר טענות הצדדים.

ב. עיקר טענות הצדדים

ב.1. טענות המבקש

8.       ב"כ המבקש טען, כי המשיבה פועלת להסתרת מידע מלקוחותיה, בשל החשש כי הדבר יפגע במכירותיה. ב"כ המבקש ציין כי במקרה בו הנוסע אשר רכש את המוצרים טס בחברת התעופה אל-על לארצות הברית, נארזת הסחורה בשקיות שקופות אטומות בסגר מיוחד, אשר מאפשרות להעלות את הנוזלים לטיסות המשך. מכך ניתן ללמוד כי המשיבה יכולה למסור את המידע המתאים ללקוחותיה, אולם היא עושה כן רק כאשר מסירת המידע לא תוביל לביטול המכירה. לדבריו, השלטים אותם מציבה המשיבה אינם מהווים אזהרה מספקת, והם משמשים עלה תאנה בלבד, כאשר במקביל המשיבה מנחה את עובדיה שלא למסור ללקוחות את האינפורמציה הרלוונטית.

9.       לטענתו של ב"כ המבקש, למשיבה חובה משפטית, המעוגנת בחקיקה להגנה על הצרכן, לגלות את המידע בנוגע לטיסות ההמשך ללקוחותיה. חובת הגילוי היא מוגברת לאור העובדה שמדובר בעסקה צרכנית ובמערכת יחסים בין עוסק לבין לקוח. בנוסף נטען כי גם בהתבסס על עוולת הרשלנות ועל חובת תום הלב קמה למשיבה חובה למסירת מידע זה. ב"כ המבקש הדגיש, כי העובדה שהמשיבה מודעת בפועל לנזק הצפוי ללקוח, כמו גם העובדה שהיא מונע הנזק הזול והאפקטיבי, מחזקים את הטעמים המצדיקים להטיל עליה אחריות למסירת המידע.

10.   לחלופין, נטען על ידי ב"כ המבקש כי יש להטיל על המשיבה אחריות לנזקי הלקוחות בהתבסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט, כאשר המוכר בחנויות המשיבה מודע לכך שהלקוח יאבד את רכישתו ואף על פי כן לא מוסר את המידע בנוגע לטיסות ההמשך.

11.   על כך הוסיף ב"כ המבקש כי התקיימו התנאים לאישור התובענה כייצוגית, שכן התובענה מעוררת שאלות משותפות לחברי הקבוצה; המבקש הוא בעל עילת תביעה אישית; התובענה הייצוגית הינה הדרך המתאימה להכרעה במחלוקת; והבקשה מוגשת בתום לב.

ב.2. טענות המשיבה

12.   ב"כ המשיבה טענו כי ישנם נהלים רבים המגבילים הכנסת מוצרים שונים לתחומיהן של מדינות שונות, וכי אין זה באחריותה של המשיבה לידע את הנוסעים בדבר קיומן של מגבלות אלה. האחריות לבירור הנהלים ביעד הטיסה מוטלת, לדבריהן, על הנוסע עצמו. ב"כ המשיבה הדגישו כי לא ניתן לקיים את ההסדר הקיים בטיסות אל-על לארצות הברית במקרה של טיסות המשך ממדינות האיחוד האירופי, שכן לא הושגה הסכמה בנושא בין מדינת ישראל למדינות האיחוד, הסכמה שקיימת עם רשויות הביטחון בארצות הברית. אף אם היה ממש בטענה כי חלה עליה חובה משפטית לגילוי המידע, אזי לדבריהן של ב"כ המשיבה משעה שאין מחלוקת כי המשיבה מציבה בחנויותיה פרסום בדבר המגבלות על נשיאת נוזלים בכבודת יד בטיסה, אין שום בסיס לניסיון של המבקש להכתיב את האופן בו נעשה הפרסום, ודי בפרסום שנעשה בפועל על ידי המשיבה.

13.   ב"כ המשיבה סבורות כי לפי דיני הגנת הצרכן, לא חלה על המשיבה כל חובה משפטית לגילוי יזום של המידע מעבר לפרסום בכתב, ולא ניתן להחיל עליה חובה זו גם לא מתוקף עקרון תום הלב או בהתבסס על עוולת הרשלנות. ב"כ המשיבה הדגישו כי אין כל בסיס לטענה לפיה המשיבה מטעה את לקוחותיה בכוונת תחילה. לדבריה, הצרכנים, ולא המשיבה, הם מונעי הנזק היעילים בנסיבות העניין. מעבר לכך, לנוסעים עצמם אשם תורם לנזק שנגרם להם.

גם שיקולי מדיניות יובילו למסקנה כי אין להטיל חובת גילוי רחבה זו על המשיבה, זאת משום שאין זה מתפקידם של הקופאים המועסקים בחנויותיה לפרט ולהסביר את הוראות הדין במדינות זרות לנוסעים; קיים סיכוי רב להטעיית הצרכן כאשר המידע נמסר בעל פה, והטלת החובה עשויה להוביל לתורים ארוכים ולעיכובם של הנוסעים; וכן משום שלצורך מתן ההסבר הרלוונטי נדרש לקופאי מידע נוסף הכרוך בפגיעה בפרטיותו של הנוסע.

בכל הנוגע לעילת תביעה בהתבסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט, הרי שזו לא הוכחה שכן המבקש כלל לא הוכיח שהמשיבה אכן התעשרה על חשבונו או כי התעשרות זו נעשתה שלא כדין.